הסיפור שלי לא מתחיל בשבעה באוקטובר. הוא מתחיל שנים קודם, כשהבנתי שאני כבר לא יכולה לשתוק, ושגם מחוץ לעוטף חייבים לשמוע על המציאות הביטחונית הלא נורמלית שאנחנו חיים בה ועל החשש שהפך לחלק מחיינו. לא מתוך פאניקה, אלא מתוך היכרות עמוקה עם השטח ומתוך תחושת אחריות. במשך השנים שמעתי לא פעם שאני מגזימה ואובססיבית, ושהתרחישים שמפניהם אני מתריעה אינם סבירים. ובכל זאת המשכתי להשמיע את הקול הזה, בתקווה שמישהו יעצור, יקשיב לי ויפעל כדי למנוע את האסון שמפניו התרעתי. בהרצאה שלי אני לא עוסקת רק באסון עצמו, אלא גם באחד האתגרים הגדולים שיש לנו כחברה: להקשיב למי שמזהה סימני אזהרה, כשהמשמעות שלהם עדיין לא ברורה לכולם.