ב־7 באוקטובר השתתפנו בפסטיבל הנובה יחד עם שלומי, אחיה של ג'ני, ובת זוגו ליליה. רקדנו, נהנינו ושמחנו על האפשרות להיות כולנו יחד. אך מהרגע שהחלו הטילים, המציאות השתנתה לחלוטין. במקום לרקוד יחד ברחנו ממחבלים, חילצנו אנשים ממתחם הפסטיבל ופגשנו את המוות פנים אל פנים יותר מפעם אחת. בסוף מסע ההישרדות המצמרר הגענו הביתה. לאחר חמישה ימים התבשרנו על הירצחה של ליליה, ויומיים לאחר מכן קיבלנו את הבשורה הקשה שגם שלומי נרצח. זהו סיפור אחד שמסופר בשני קולות – שני בני זוג שהיו באותה התופת, אך חוו וזוכרים אותה אחרת. דרך המפגש בין הקולות נחשפים רגעים שלא תמיד רואים בעדות אחת: מה כל אחד מאיתנו ידע, מה חשב שהשני יודע ואיך קיבלנו החלטות כשכל רגע היה יכול להיות ההבדל בין חיים למוות. סיפורנו אינו מסתיים בעדות. אנו מדברים על האופן שבו אותה התופת ממשיכה להתקיים בתוך הזוגיות ובתהליך השיקום, על הנסיונות לגשר על הפערים בזיכרון, בתפיסה ובהתמודדות ועל היכולת לבנות קשר מקרב גם כשהחיים משתנים ללא היכר